שלום בית הוא עניין אשר דורש את שיתוף הפעולה המלא של שני הצדדים. אבל, במקרה בו רק אחד הצדדים מעוניין בהשגת שלום בית (או שאחד הצדדים כלל לא לוקח זאת בחשבון), השגת התוצאה הרצויה תהיה משימה קשה מאוד. תביעת שלום בית היא אמצעי אשר אמור לסייע לבן הזוג להשיג, בעזרת בית הדין, את המטרה הזו.
ההבדל בין תביעת שלום בית לבין הסכם שלום בית הוא עצום: בעוד הסכם שלום בית נעשה מתוך הסכמה מלאה בין שני הצדדים והצהרה משותפת שלהם כי הם מעוניינים לתת סיכוי נוסף לחיים המשותפים, הרי שתביעה לשלום בית היא מהלך חד צדדי, אשר נעשה במקורו בניסיון לשכנע את הצד השני כי מהלך של שלום בית יהיה כדאי עבורו.
כאשר אישה מגישה כנגד בעלה תביעת גירושין, יכול הגבר להגיש תביעת שלום בית נגדית אל בית הדין הרבני. מטרתה של תביעה זו היא כשמה - להשכין שלום בית בין בני הזוג.
הגשת התביעה תיעשה באמצעות מסמך קצר, בו יפרט הצד התובע את הסיבות בגללן יש לדעתו להשיג שלום בית בין הצדדים. התביעה תוגש למזכירות בית הדין הרבני (היחיד המוסמך לדון בעניינים אלו) ותידון במעמד שני הצדדים.
פסק דין בעניין שלום בית הוא פסק דין ללא שיניים. במידה ואחד מבני הזוג מפר את התנאים שנקבעו במסגרת פסק הדין, אין אפשרות לפנות עם פסק הדין אל ההוצאה לפועל או גורם אחר.
ככל תביעה שמוגשת לערכה משפטית, בתום הדיון בה יינתן פסק דין מטעם בית הדין הרבני. בפסק הדין יסכם בית הדין את דעתו על הבקשה, יחליט האם היא מוצדקת או לא ובהתאם לכך ייתן את פסק הדין, אשר יכול להורות לשני הצדדים לאמץ את הבקשה ולנסות לקיים ביניהם שלום בית.
אך מה קורה כאשר הצד השני, זה שלא הגיש את התביעה, מסרב לקיים את פסק הדין? למעשה, לבית הדין ולבן הזוג אין מרחב פעולה גדול במקרה כזה ובמידה והצד הסרבן ימשיך בהתעקשותו, פסק הדין למעשה לא ימומש. עם זאת, בניגוד לפסק דין גירושין שלא ממומש, כאן הסרבנות יכולה לבוא לטובתו של הצד השני.
אם לאחר קבלת תביעת שלום בית אחד מבני הזוג איננו מקיים את החלטת בית הדין הרבני אשר הטיל על הצדדים להשכין בינהם שלום בית, הצד השני יכול להגיש בקשה להכרזת הצד המפר בתור "מורד".
כאשר הגבר הוגדר בתור בעל מורד, יכולה האישה לבקש מבית הדין לצוות על הבעל לתת לה גט, ולשלם לה את כתובתה. באם הבעל הוא סרבן גט, אזי הוא מחוייב לשלם לה את כתובתה עוד בטרם הסתיימו הגירושין.
בעל מורד או אישה מורדת (זו ההגדרה של בן זוג סרבן) למעשה מצהירים כי אינם מתכוונים לקיים את פסק הדין וכי הם אינם מעוניינים להמשיך לחיות עם בן הזוג באותו בית. כאשר זה קורה, יכול בית הדין להחיל על המורד מספר סעדים משפטיים - מזונות, צו עיכוב יציאה מהארץ ועוד - במטרה 'לשכנעו' לנסות את הצעד הזה.
מעבר לזה, יכול בית הדין לקבוע, בהתאם להמשך התעקשותו של בן הזוג, כי ישנה עילה לגירושין ולהאיץ את ההליך המשפטי בערוץ זה - עניין שבו הצד השני אולי לא חפץ כלל. כך, למעשה, הופכת לא פעם תביעת שלום בית לכלי בידי אחד הצדדים לזירוז הליכים ולהתקדמות מהירה במסלול הגירושין.
כיום, לא מעט פעמים נעשה שימוש בתביעות לשלום בית כאסטרטגיה של ממש, כלומר - אחד הצדדים מגיש אותה לא מתוך רצון כנה להשיג שלום בית, אלא מתוך רצון להשיג יתרונות אחרים על הצד השני בהליך הגירושין. כאן נחשף אחד הליקויים הגדולים סביב סוגית שלום הבית: לא ניתן להבחין בין תביעה כנה לבין תביעה שיש בה אינטרסים חבויים.
במקרים רבים נעשה שימוש בתביעת שלום בית על מנת לאפשר באמצעותה בקשות למתן סעדים זמניים שונים למטרות טקטיות, כמו צו עיכוב יציאה מן הארץ, או צו עיקול למניעת הברחת נכסים.
כאשר מוגשת תביעת שלום בית בה אחד הצדדים מתבצר בסירובו, יכול בית הדין, כאמור, להכריז על זירוז הליך הגירושין. במצב כזה, הצד המגיש את התביעה, שהוכיח מעל לכל ספק כי בן הזוג סרבן, יכול כעת לקדם בקשות כמו דמי מזונות, דמי כתובה ועוד - כספים שעד לאותו רגע לא יכול היה ליהנות מהם משום שלא נמצא לכך צידוק.
מהצד השני, יכול אחד הצדדים להגיש תביעת שלום בית בניסיון 'להיאחז' בדירה המשותפת לשניים. בן הזוג, אשר לא מעוניין בהאצת הליך הגירושין יודע כי הוא חייב להיענות לבקשת שלום הבית, וכך ממשיך התובע לשהות בבית המשותף וליהנות ממנו עוד תקופה ארוכה.
לנושא הבגידות יש תפקיד חשוב בתביעות לשלום בית, אשר גם אליו חשוב להתייחס. כאשר אדם אשר מגיש תביעת שלום בית לבית הדין, מציין בכתב התביעה כי הוא מוכן לסלוח לצד השני על בגידתו בכדי להשיג שלום בית, הוא מצטייר כאדם כנה, בעל רצון טוב ואמיתי. אבל, ישנו הבדל הלכתי מהותי בין בגידת אישה לבגידת גבר, שעלול להשפיע על טיב הבקשה.
על פי ההלכה היהודית, אישה אשר בוגדת בבעלה אסורה עליו ולכן, אם הבעל יזכיר זאת בתביעה הוא יטרוף את כל הקלפים: בית הדין הרבני יכריז על האישה כאסורה ויורה מיידית על גירושין. לכן, לתוכן התביעה יש כאן משמעות עצומה.