בתחילת שנת 1974 הוחל "חוק יחסי ממון בין בני-זוג, תשל"ג (1973)". חוק זה נועד להסדיר בחוק הסדרים של הפרדה רכושית שיחולו בין בני זוג בנושא הרכוש המשותף במקרה של פרידה.
החוק חל רק על זוגות שנישאו לאחר ה-1 בינואר 1974.
החוק מגדיר כי כאשר בני זוג חיו חיים משותפים ומלאים, שבמהלכם צברו והחזיקו רכוש, אז הרכוש שנצבר והוחזק על ידם במהלך חייהם המשותפים הינו רכוש משותף.
במידה ולא נקבע אחרת במסגרת הסכום ממון או הסכם חלוקת רכוש בהליך גירושין, כל רכוש משותף שנצבר והוחזק על-ידי בני הזוג במהלך חייהם המשותפים יחולק בינהם שווה בשווה, הסדר שנקרא איזון משאבים.
גם ידועים בציבור חייבים בחזקת השיתוף אם החלו את חייהם המשותפים לאחר החלת החוק. לפני החלת החוק, חזקת השיתוף חלה רק על בני זוג נשואים.
חלקו הראשון של חוק יחסי ממון מדבר על הדרך בה יש לקיים הסדר מוסכם שהושג בין בני זוג בנושאי חלוקת רכוש. הסכמה זו מתבטאת דרך הסכם ממון עליו חתומים הצדדים. הדגש בחלקו הראשון של החוק הוא על הסכמה בין הדדים ועל דרך קיומה - החוק איננו כופה את דעתו עליהם.
המצבים המוגדרים בחוק כהסכם ממון הינם:
חלקו השני של החוק מתייחס אל מצב בו לא קיים הסכם ממון בין הצדדים, או שקיים הסכם ממון חלקי בלבד. במקרים אלו מגדיר חוק יחסי ממון כיצד יש לנהוג בעניין רכוש משותף שיש לבני הזוג.
בשנת 2008 עבר תיקון לחוק יחסי ממון בין בני זוג (תיקון מס' 4, התשס"ט–2008) המגדיר כי ניתן לבצע חלוקת רכוש בין בני הזוג גם אם עדיין לא ניתן גט על ידי הגבר לאישה. תיקון זה מקל מאד על מצבן של מסורבות גט, שעד לתיקון נאלצו להמתין למתן הגט בכדי לבצע את חלוקת הרכוש.
התיקון מאפשר לבית המשפט לבצע חלוקה של הרכוש המשותף של מי שהגישה בקשה לביצוע הסדר איזון משאבים לבית משפט לענייני משפחה או לבית דין רבני, והתקיים אחד מן התנאים הבאים:
המשמעות העמוקה יותר של תיקון זה היא כי נשים לא יאלצו לוותר על זכויותיהן הכלכליות בכדי לקבל גט, כפי שנשים רבות נאלצו לעשות בעבר.