כתובה, בניגוד למה שרבים נוטים לחשוב, היא מסמך משפטי לכל דבר - גם מבחינת המשפט הדתי וגם מבחינת המשפט האזרחי. מה שכתוב בה עשוי לחייב את הבעל (אשר הוא זה שמצהיר בכתובה על הסכום שיהיה מוכן לשלם במקרה הצורך) במצבים שונים ולכן יש להתייחס אליה ברצינות.
אף על פי שרוב האוכלוסייה הישראלית היא חילונית, הכתובה היא מסמך אשר מקבל תוקף של ממש ברגע האמת, כלומר - כאשר בני הזוג מתגרשים או כאשר הבעל נפטר, חלילה. מדובר בחוזה לכל דבר, אשר נחתם על ידי שני עדים, ולכן כל מה שכתוב בו יהיה מחייב בצורה כזו או אחרת.
כיצד בנויה הכתובה?
לכתובה ישנם שלושה חלקים עיקריים:
- עיקר הכתובה - החלק הסמלי של המסמך, אשר בו מתחייב הבעל לשלם לאישה 200 זוזים (סכום שגם היום קשה לדעת מה משמעותו בדיוק)
- תוספת הכתובה - החלק שבו מחליט הבעל על הסכום שיקצה לטובת אשתו - זהו החלק אותו מקריאים לרוב מתחת לחופה.
- נדוניה - הרכוש שמביאה איתה האישה אל חיי הנישואין.
כאשר בוחנים את הכתובה בראייה משפטית, אזי שני החלקים הראשונים - עיקר ותוספת הכתובה - הם אלו שקובעים את התשלום שיש להעביר לאישה. הנדוניה דווקא לא משפיעה על האישה, משום שעל פי חוק היא זכאית לכל הרכוש שהיה שייך לה לפני הנישואין.
מה תפקידה של הכתובה?
בעבר, מעריכים כי לכתובה היו שני תפקידים עיקריים: האחד - לשמור על בטחונה הכלכלי של האישה במקרה של גירושין, משום שהיא אינה זכאית למזונות על פי ההלכה היהודית. השני - כתב הוכחה או אישור למגורים משותפים של שני בני הזוג. לכן, הכתובה צריכה להישמר בבית של בני הזוג לאורך כל שנות נישואיהם.
הייעוד הזה של הכתובה, הוא שקובע בהמשך גם מתי היא תמומש, או במילים אחרות: מתי הבעל יצטרך לשלם את הסכום הנקוב בה לאשתו. אגב, אם הכתובה נעלמת או אובדת, יש לנסח אחת חדשה כדי לאפשר את המשך קיומם של הנישואים. כיום, הרבנות לרוב מחזיקה עותק מהכתובה במשרדיה, למקרה כזה בדיוק.
מתי הבעל יחויב בתשלום על הכתובה?
כיום, קיים בישראל חוק יחסי הממון, אשר קובע איזה רכוש מגיע למי מהצדדים במקרה של גירושין. לכן, רבים טועים לחשוב כי בכל מקרה החוק הזה הוא שיקבע ולמעשה יבטל לגמרי את תוקפה של הכתובה. ובכן, לא כך הדבר בפועל.
במקרים רבים בהם הבעל נמנע מלמלא את חובותיו כבעל (לא קיים עם האישה יחסי אישות, בגד בה וכדומה), הוא יחויב בתשלום של הכתובה, גם במלואה. המחשבה מאחורי העניין גורסת כי הכתובה היא הערובה להתחייבויות של הבעל כלפי האישה שנשא, ואם לא עמד בהן - עליו לשלם את אותה התחייבות, ללא קשר לענייני חלוקת הרכוש. כמובן שבמקרים בהם האישה אינה עומדת בהתחייבויותיה, הכתובה כנראה לא תמומש.
במקרים בהם נפטר הבעל, דמי הכתובה ישמשו לא פעם גם לטובת כלכלתה של האישה, מתוך דאגה לכך שתמשיך 'לעמוד על רגליה' למרות שבן זוגה, שהוא גם אחד המפרנסים בבית, הלך לעולמו. במקרה כזה, תקבל האלמנה את סכום הכתובה מעיזבונו של הנפטר.
האם הכתובה מחייבת בכל מצב?
לחלוטין לא. ישנם מקרים בהם הבעל יציין בכתובה סכום גבוה מאוד, הרבה מעבר ליכולותיו הכספיות. לרוב, הוא יעשה זאת מבלי לחשוב לעומק על משמעות העניין, כצעד שמטרתו להראות לאישה עד כמה היא יקרה וחשובה לו. במקרים כאלו, סכום הכתובה יכול להגיע גם לכמה מיליוני שקלים, אשר רובינו לא יכולים לשלמו ברגע האמת.
במקרים כאלו, בית הדין הרבני (שהוא היחיד שמוסמך, אגב, לדון בענייני הכתובה,הקשורים לגירושין עצמם) יבטל את הסכום הנקוב בכתובה ויפסוק על סכום חדש, אשר בו אמור הבעל לעמוד בהתאם למצבו הכלכלי. חשוב לציין כי פעולה זו לא נעשית לצד השני: אם הבעל ינקוב בחתונה בסכום נמוך מאוד בכתובה, בית הדין הרבני לרוב לא יעדכנו כלפי מעלה.
אנשי המקצוע בתחום ממליצים לנסח כתובה בה הסכום הנקוב הגיוני וסביר - לא נמוך בצורה משמעותית, אך גם לא גבוה יתר על המידה. במצב כזה, יוכל הבעל למלא אחר התחייבותו, והאישה תזכה לסכום כסף שיוכל לכלכל אותה לאחר הפרידה.
