הליך גירושין של זוג נשוי עם ילדים הוא אולי החוויה הקשה ביותר שיכולים לחוות בני זוג. החלטת?ם להיפרד יוצרת מציאות חדשה גם עבור הילדים, שלא לדבר על כך שאחד מההורים צריך לוותר על גידולם היומיומי. אך מה קורה כאשר אחד מהם רוצה לעבור עם הילדים לארץ אחרת או למקום מרוחק?
לכאורה, הרצון לעבור לארץ אחרת ולפתוח פרק חדש בחיים יחד עם הילדים, הוא רצון בסיסי וחלק ממערכת זכיותיו של כל אדם למימוש עצמי. אך סיטואציה כזו לאחר גירושין עם ילדים, הופכת למורכבת יותר ולכזו אשר צריכה להתבצע רק לאחר התחשבות בכל הגורמים ובשלל הסוגיות שעולות מצעד כזה.
הנחת הבסיס שצריכה ללוות את כל הצדדים במצב כזה היא, שלשני ההורים ישנן את אותן זכויות על הילדים בתור הוריהם הביולוגיים והאפוטרופוסים שלהם על פי חוק. אין זה משנה מיהו ההורה שמגדל אותם בפועל (בן הזוג שזכה למשמורת על הילדים) - לשני הצדדים חייבת להיות אותה השפעה ואותו משקל בהחלטות לגבי עתיד הילדים.
לכן, הורה אשר רוצה להגר למדינה אחרת - ובמדינות גדולות מישראל, לעבור למקום מרוחק מאוד בתוך המדינה עצמה - יחד עם הילדים המשותפים של שני בני הזוג הגרושים, עליו לקבל את הסכמת הצד השני לכך. כל עוד אותו צד לא יביע את הסכמתו למהלך, ההגירה יחד עם הילדים תהיה לא חוקית. למעשה, זו תוגדר כחטיפה לכל דבר ועניין.
מה עושים כאשר אין הסכמה?
כבר הסברנו מדוע הרצון להגר עם הילדים הוא תכונה בסיסית ומובנת של כל אדם. מצד שני, ברור מדוע ההורה שאינו מעוניין להגר יתקשה לקבל את העובדה הזו: הרי בהסכמה למהלך, הוא מסכים לכך שילדיו יילקחו הרחק ממנו וכי מאותו רגע יתקשה מאוד להתראות איתם. לא פלא שמקרים רבים מסוג זה מסתיימים בחוסר הסכמה.
מה עושים במקרה כזה? כמו בכל מחלוקת קשה בין שני בני זוג מתגרשים, גם עניין זה יובא בפני בית המשפט. היכל הצדק יצטרך לקבוע, בהסתמך על עדויותיהם וטענותיהם של בני הזוג, האם יש בבקשת ההגירה משום פגיעה בטובת הילדים עצמם.
למעשה, זו השאלה היחידה שבה יתרכז בית המשפט: זכויות הילד, האפשרות לפגיעה בו בעקבות המהלך ומידת ההשפעה של הגירה על עתידו. לא ידונו במסגרת זו ההשלכות על ההורים ולכן כל טיעון שיוצג בהקשר זה, ככל הנראה לא ייכלל בשיקוליו של השופט.
מהגירה וחטיפת קטינים לחו"ל בעיני החוק
ישנם שני חוקים אשר רלוונטיים למקרה של הגירה וחטיפת קטינים לחו"ל. החוק הראשון, חוק הכשרות והאפוטרופסות, מציין כי שני הורים הם האפוטרופוסים החוקיים של ילדיהם הביולוגיים, וכי ענייני מגוריו של ילד קטין הם בתחום אחריותם של האפוטרופוסים שלו.
בחוק העונשין, תחת סעיף 'פגיעה בחירו?ת', אף ישנה התייחסות ספציפית להגירה לא חוקית של קטין: "המוציא, במעשה או בפיתוי, קטין שלא מלאו לו שש עשרה שנים או אדם שאינו שפוי בדעתו, ממשמורתו של אפוטרופסם על פי דין בלי הסכמת האפוטרופוס, דינו – מאסר עשרים שנים". מאחר ושני ההורים הם האפוטרופוסים, הרי שההסכמה צריכה להגיע משניהם גם יחד.
מכיצד ניתן למנוע ולהיאבק במקרה של חטיפה כזו?
החוק מאפשר להיאבק בניסיון להגירה לא חוקית שכזו, בשני ערוצים: הערוץ הלוקלי והערוץ הגלובלי. במישור המקומי, ניתן לבקש מבית המשפט להוציא צו עיכוב יציאה מהארץ לילד או לילדים המשותפים. אם אלו טרם עזבו את הארץ, תיאסר יציאתם על ידי הרשויות, בכל דרך שהיא - דרך האוויר ודרך הים.
במקרה בו הילדים כבר נמצאים מעבר לגבול עם ההורה השני, ניתן לנקוט על פי אמנת האג: בעקבות ריבוי מקרי החטיפה שאירעו בשנים האחרונות, החליטו מספר מדינות בעולם (וביניהן ישראל) על שיתוף פעולה במאבק בתופעה. אם ההורה החוטף מהגר למדינה אשר חתמה על האמנה הזו, הוא יוסגר לישראל יחד עם ילדיו באופן מיידי.
