בעת גירושין, חלוקת הנכסים וההוצאות בין בני הזוג עלולה להפוך למוקד למחלוקת – גם כשמדובר ברכב המשפחתי. לא מעט אנשים מופתעים לגלות כמה משמעותית כלכלית היא ההחזקה ברכב, ומהיכן תגיע האחריות על מימונו בהסכמי הגירושין. מי אמור לשלם על הביטוח? מי אחראי לטיפולים השוטפים? ומה קורה כשהרכב משרת בעיקר את הילדים?
מהניסיון שלי, הבעיה המרכזית היא שרוב ההסכמים מתמקדים בחלוקת רכוש או במשמורת, אבל נושא הרכב נדחק הצידה. בפועל, מדובר בהוצאה קבועה שיכולה לעבור את ה-2,000 ש"ח בחודש, ולא כולל הוצאות חריגות כמו תאונות או תיקונים מורכבים. כשאין על זה הסכמה ברורה, המחלוקות גולשות למשפט או הרעה ביחסים שלאחר הגירושין.
בישראל, רכב פרטי נחשב לרכוש בר איזון בהתאם לחוק יחסי ממון. כלומר, כל עוד לא נכתבה הסכמה אחרת, יש לחלק את שווי הרכב בין בני הזוג. הבעלות הפורמלית – למי הרכב רשום בפועל – פחות חשובה מהבעלות המהותית, שזה אומר למי היה שימוש מרכזי בכלי הרכב ומי מימן את רכישתו.
בהרבה מקרים, הצד שממשיך לשאת באחריות להסעת הילדים או שמתגורר רחוק ממקום תחבורה ציבורית נדרש להחזיק ברכב – ואז עולה השאלה: האם זה מגיע עם תמיכה כלכלית מהצד השני?
ביטוח רכב חודשי בישראל עולה בממוצע בין 300 ל-600 ש"ח בהתאם לסוג הרכב, הגיל של הנהג ופרופיל הנהיגה. כאשר הרכב נשאר אצל אחד מבני הזוג לצורך הסעת הילדים, לא ברור תמיד האם ההוצאות ייחשבו כחלק מהמזונות או התשלומים המשלימים. פה בדיוק מתחילות הבעיות.
קחו לדוגמה מצב שבו האם מחזיקה את הרכב, ומשתמשת בו להסעת הילדים לחוגים ולגנים. אם הגירושין לא כוללים סעיף מפורש לגבי מימון, סביר להניח שהיא זו שתשלם על הדלק, הביטוח והטיפולים בעצמה, גם אם זה נעשה לטובת הילד. אפשר לשקול במקרים כאלה לכלול את ההוצאות תחת חישוב המזונות או לאזן אותן בדרך אחרת לאורך ההסכם.
בחלק מהמקרים, במיוחד כשמדובר ברכב חדש או רכב מוגדר כמניב ערך, משתלם לשקול מימון ליונדאי חשמלית כדי לחלק את העלות לטווח ארוך, או כדי להבטיח שוויוניות ברמת הניידות בין ההורים.
במקרים שבהם הרכב עובר בין ההורים בהתאם לימי השהות עם הילדים, כמו הסדרי משמורת משותפת, מתעוררת שאלה מורכבת יותר – מי משלם את הביטוח, ומי אחראי על טיפול תקופתי או תקלות?
לרוב, בית המשפט או הסכם הגירושין ממליצים על חלוקה שווה של ההוצאות, או עבודה לפי מנגנון רישום של שימוש. אפשר לנהל טבלת נסיעות ולחלק לפי אחוזי שימוש, אך בפועל – זה נוטה להכניס מתחים נוספים. המלצתי היא לקבוע חלוקה פשוטה וברורה: הורה אחד מחזיק ברכב בשגרה, והשני משתתף באחוז מוסכם מעלויותיו.
ברפורמה החדשה של פסיקות המזונות בישראל (בעיקר לאחר שנת 2017), נהוג לכלול הוצאות רכב כחלק מכלכלת הילדים, במיוחד כשהרכב נדרש לשם נגישות לשירותים חיוניים. אם צד אחד משלם מזונות גבוהים, אז ההנחה היא שהוא תורם גם לניידות – ולכן לא יידרש לממן את אחזקת הרכב בפועל.
עם זאת, פסיקה מהשנים האחרונות מראה שגם כשהמזונות מחולקים שווה בשווה – בית המשפט עשוי לחייב בהשתתפות נוספת אם הוכח שהרכב משמש כמעט בלעדית להסעות של הילדים, שאותם ההורה השני אינו מבצע. כל זה מחייב תיעוד מוקפד, נימוקים ברורים וגיבוי משפטי בהסכם.
בחלק מהמקרים הרכב לא שייך לאף אחד מהצדדים, אלא מוחזק בהחכרת ליסינג מהעבודה או על ידי הלוואה קיימת. כאן נכנסת מורכבות נוספת: מי ייקח אחריות על המשך תשלומי ההחכרה? האם יש צורך להעביר בעלות בחזרה למעסיק? האם יש קנסות על ביטול העסקה?
במקרים כאלה, כדאי להיוועץ גם ברואה חשבון וגם במעסיק (כשמדובר ברכב ממקום העבודה) או בבנק שממנו נלקחה ההלוואה. ההשלכות עשויות להיות כספיות וגם משפטיות. בכל מקרה, חשוב לעשות בירור זה עוד לפני הגירושין כדי למנוע הפתעות מיותרות.
ברגע שמתייחסים לרכב לא כאל "רכוש", אלא כאל "אמצעי שימוש", ניתן להכניס אותו כחלק מאורח החיים החדש לאחר הפרידה. ככל שהסכם הגירושין מקיף יותר – כך יש פחות צורך לחזור לבית המשפט ולהתמודד עם מתחים מיותרים.