גירושין בישראל

סמכויות שיפוט

במדינת ישראל קיימות שתי מערכות משפטיות היכולות לדון בנושאי גירושין:

קיימות מספר דרכים להגדיר את הסמכויות של כל אחת מן המערכות הללו.

סמכות עניינית

לכל אחד משתי המערכות המשפטיות שהוזכרו מוגדרת "סמכות עניינית", כלומר נושאים בהם הוא מוגדר באופן בסיסי לעסוק. בנושאים אלו חייבים לפנות קודם לכן אל בית המשפט או בית הדין לו מוגדרת סמכות עניינית לעסוק בנושא הפנייה. לדוגמא, נושא חטיפת ילדים מוגדר בתור סמכות עניינית של בית המשפט לענייני משפחה.

סמכות מקומית

סמכותו של בית משפט או בית דין מוגבלת לאיזור גאוגרפי מסויים. לדוגמא, אם מוגשת תביעה לתשלום דמי מזונות ילדים, על התביעה להיות מוגשת אל בית הדין או בית המשפט באיזור בו יסופקו צרכי הילד.

סמכות ייחודית

בנושאים מסויימים יש סמכות בלעדית לבית דין או בית משפט מסויים לדון. הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא סמכותו הבלעדית של בית דין רבני לדון בנושאי גירושין ושלום בית בין יהודים.

סמכות מקבילה

לעיתים יש מצבים בהם לשתי מערכות המשפט יש סמכות שיפוט לגבי אותו עניין, מצב הנקרא סמכות מקבילה. במצב זה לאחת מן המערכות תהיה סמכות עניינית (מקורית), ולשניה תהיה סמכות מקבילה. לדוגמא, הסמכות העניינית המקורית בעניין מזונות אישה היא של בית המשפט לענייני משפחה, אולם במקרים מסויימים ניתנת סמכות מקבילה בידי בית הדין הרבני.

מצבים של סמכות מקבילה יוצרים את תופעה של מירוץ סמכויות, בה כל צד מנסה להגיש את התביעה לערכאה המתאימה לו ביותר, והראשון שיגיש את התביעה "יתפוס" אותה.